הקיטובים הקשיחים בין המודרניות ה"חילונית", הארצית, המדעית, הרציונלית לבין המסורת המצדדת במה שהתקבל מן העבר, באמונה, בדת ובשמיימי, מתבטלים לטובת חשיבה מחודשת וביקורתית על מודרניות מסורתית.
מן הנאורות ותזת החילון התקבלו קווים דיכוטומיים קשיחים בין עבר לעתיד, ישן וחדש, שמיימי וארצי, פְּנים וחוץ, קודש וחול, כאשר מערכת הדיכוטומיות הללו מַבְנָה את האופנים שדרכן החברות המודרניות פועלות וחושבות.
כך החברה המודרנית חילונית מבינה את עצמה כ"ארצית", מטריאלית, מדעית, ניסיונית, פיזית, רציונלית, כפועלת בהווה כטבולה ראסה, חפה מן "הדעות הקדומות" של העבר, מעמידה את האדם במרכז ומבחינה בין המרחב האזרחי חילוני ליברלי למרחב הפרטי האישי הדתי הזהותי והקהילתי, בניגוד לחברה המאופיינת כמסורתית או דתית השואבת את אמיתותיה מן העבר, מן המסורת, מכתבי הקודש, מן המטאפיזי ומן האמונה, שמרנית יותר, המעניקה מקום מרכזי לאלוהים, שמיימית, זהותית, קהילתית ודתית.
במקום החשיבה הדיכוטומית, מרכז חכמה שם לעצמו למטרה לפתח דרך שאינה דיכוטומית. הדיאלקטיקה נוצרת מתהליך ביקורתי, תוך חשיפה של הנחות יסוד שקופות המשוקעות בשפה ובתרבות, ותוך הצעה קונסטרוקטיבית לסדר, הצעה של מערכות מורכבות הנבנות סביב הקשרים הדיאלקטיים שבין הזוויות השונות.
מערכות אלה יציגו מרחב שבו היחסים המתוחים והדיכוטומיים בין דת לחילון יוחלפו באמצעות יחסים דיאלקטיים סביב קודש וחולין; דיכוטומיות כמו מסורת וחידוש ייסללו באמצעות הדיאלוג הנעוץ בעמדה של מסורת ביקורתית ויוצרת; ונושאים כמו מידות טובות יהיו הדרך לעצב מחדש את הפער שנוצר בין מחשבה פוליטית ליברלית ומערכתית לבין מרחב קהילתי ומקומי יותר.
