על פילוסופיה, אנטי פילוסופיה ומחשבה דתית

על פילוסופיה, אנטי פילוסופיה ומחשבה דתית

או: על פילוסופיה ודתיות כפליאה ותשוקה

מבט מחודש על היחסים בין דת, מסורת ופילוסופיה

"אלוהי הפילוסופים"

בנובמבר 1654 חזה הפילוסוף, המתמטיקאי והמדען בלז פסקל מחזה מפורסם. את המחזה הוא רשם על פתק:

"…אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב. לא של הפילוסופים והמלומדים. ודאות, ודאות, רגש. שמחה. שלום…."

הייתה זאת הארה של ממש. הארה זו הראתה את הפער בין "אלוהי הפילוסופים", המופשט, הרחוק, הלא פרסונלי, הלא אישי, זה המופיע כעיקרון הסבר של הטבע, האלוהים של המטפיזיקה, לבין האלוהים החי, הוודאי, המושג בחושים, הפרסונלי, האישי, הלא מנוכר, של הדת, "אלוהי אברהם יצחק ויעקב".

על החלוקה הדיכוטומית הזו דיבר כבר, חמש מאות שנה לפניו, רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שלו. ריה"ל רואה בחלוקה הזו חלוקה עקרונית העומדת כאחת מן התשתיות היסודיות של ספרו. אלוהי הפילוסופים הוא עיקרון מדעי, מרוחק, מנוכר, אין לו עניין במה שקורה בעולם. לעומתו, כל מה שמייחד את "אלוהי אברהם יצחק ויעקב" הוא הפרסונליות, ההתערבות בהוויה, הקירבה לבני האדם וההתעניינות במעשיהם, כך למשל הוא כותב:

"…רחוק מה שיש בין בעל התורה ובין הפילוסוף; כי בעל התורה מבקש האלוהים לתועלות גדולות, זולת תועלת ידיעתו אותו, והפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרהו על אמיתתו, כאשר הוא מבקש שיספר הארץ על הדמיון שהיא במרכז הגלגל הגדול ואיננה במרכז גלגל המזלות, וזולת זה מהידיעות, ושאין מזיק הסכלות בידיעת האלוהים אלא כהזקת הסכלות בידיעת הארץ למי שאמר שהיא משטח, והתועלת אצלו איננה כי אם ידיעת הדברים על אמיתתם להידמות בשכל הפועל וישוב הוא הוא, בין שיהיה צדיק בין שיהיה אפיקורוס לא יחוש כשיהיה פילוסוף ומשורשי אמונתם שהם אומרים לא ייטיב ה' ולא ירע, ושיאמין בקדמות העולם, ולא יראה שהיה העולם כלל נעדר עד שנברא, אבל לא סר ולא יסור…

…והבינותי מה בין אלוהי אברהם ואלוהי אריסטו, ושה' תכספנה לו הנפשות בטעם וראיה, ואלוהים יטה אליו הקשה. והטעם ההוא יביא מי שיגיע אליו שימסור נפשו על אהבתו ושימות עליה, וההקשה הזאת היא רואה כי רוממותו חובה בעוד שלא תזיק ולא יגיע בעבורה צער…

אבל מה שאמרתי לך הוא שורש אמונתם, כי תכלית ההצלחה לאדם איננה כי אם המדע העיוני, והגעת הנמצאות מושכלות בשכל בכוח, וישוב שכל בפעל, ואחר כן שכל נאצל קרוב לשכל הפועל, ולא יירא הכיליון. וזה לא ישלם אלא בכלות הימים במחקר והתמדת המחשבה, וזה לא יתכן עם עסקי העולם, על כן הם רואים שיפרשו מהממון והגדולה וההנאה והבנים, כדי שלא יטרדו אותם מן המדע. וכאשר יהיה האדם יודע התכלית ההיא המבוקשת מהמדע, לא יחוש על מה שהוא עושה, כי הם אינם יראים לקבל גמול על היראה ההיא, ואינם חושבים שאם היו גוזלים או רוצחים היו נענשים על זה, אבל ציוו על הטוב והזהירו מן הרע בדרך הראוי והמשובח, להתדמות לבורא אשר סידר הדברים על דרך הטוב, וקבעו הנימוסים השכליים, והם ההנהגות שאינם חובות אך הם מותנים אלא בעת הצורך"[1].

כאלף שנה אחרי רבי יהודה הלוי, הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצווייג חווה התגלות מסוג דומה, התגלות שהחלה כשביקר בבית כנסת ביום הכיפורים, ב1913, רגע לפני הטבלתו לנצרות. חוויית תפילה זו העירה בנפשו דבר מה שהבזיק לפתע כהארה, מה שגרם לו לשוב אל היהדות וללמוד אותה. בספרו המונומנטלי "כוכב הגאולה" הוא מבקש לערוך מלחמה של ממש בפילוסופיה ובניסיון שלה להשתלט על שאלת הכוליות, הטוטליות. ביהדות הוא מוצא דבר מה אחר, דבר מה שאין בו את מה שהוא רואה כיוהרה של הפילוסופיה במלחמתה נגד הקיום ונגד המוות. במסעו זה הוא מבכר את דרכו של רבי יהודה הלוי על פני יהודי-פילוסוף כמו הרמב"ם, בשל העובדה שריה"ל, בפרטיקולריות שלו, בזווית הראייה שלו את עם ישראל כעניין אישי המנהל יחס קרוב עם אלוהים חי.

מסע זה של הבחנה בין הדת היהודית לפילוסופיה כאשר בניגוד לפילוסופיה המנוכרת מוצבת היהדות כמנהלת קשר אישי עם אלוהים חי, בא לידי ביטוי בסיפור המסופר על הפילוסוף הניאו קאנטיאני הרמן כהן. כאשר הרמן כהן הציע במקום כלשהו דברים על דת התבונה, על הטרנסצנדנטיות של האל וכיו"ב, ניגש אליו יהודי פשוט ואמר לו: "הבנתי שיש כאן הסברים גדולים לאלוהות, אבל היכן הקדוש ברוך הוא נמצא בכל זה?". סיפור זה מבטא איזושהי אמת קיומית בתחום האמונה: "הקדוש ברוך הוא" הוא לא טרנסצנדנטיות מופשטת אלא אל חי וקרוב, שאליו מתפללים, עמו מדברים, משוחחים, מתרגשים, שמחים וכואבים. סיפור זה מגלם בתוכו את ההבחנה הזאת באופן ראשוני. הפילוסופיה נתפסת כמי שעוסקת במושגים מופשטים ומנוכרים, ודמות האל שעליו היא מדברת היא דמות רחוקה, זרה, עיקרון מושגי, ולא דמות חיה, קרובה, הקשורה לחיים ולרגישותם.

טענה זו נגד הפילוסופיה בשם האמונה הדתית היא טענה בעלת משמעות עמוקה, והיא לכאורה משתלבת עם ויכוח עז שניטש לאורך ההיסטוריה היהודית בשאלת היחס לפילוסופיה. צד אחד של הוויכוח הבא לידי ביטוי אצל דמויות משכילות כמו הרמב"ם ורציונליסטים אחרים, העלה על נס את הפילוסופיה כמדרגה הדתית הגבוהה ביותר בשל האינטלקטואליזם שלה. דיברו על הטרנסצנדנטיות של האל, על המופשטות שלו, על הרציונליות של הטבע, על מרכזיותה של התבונה, על ההרמוניה של העולם, על שלילת התארים וכו'. ומנגד, דמויות כמו הרמב"ן והמהר"ל ראו בפילוסופיה את שורש הכפירה, זו שמרחיקה את האדם מן האל החי, דוחה את חידוש העולם ואת הנס, כמו גם את מעורבות האל בעולם ואת ההתגלות, בהעדיפה את התבונה על פני ההתגלות. האמונה היהודית בעיניהם היא אפוא ההיפך מן העקרונות של הפילוסופיה[2].

הבחנות אלה הפכו עם הזמן גם לרעיונות פופולריים, לפעמים עד כדי בנאליות וקיטש. מדברים הרבה על הפילוסופיה כעל תחום של חקירה "אקדמית" מנותקת העוסקת בהגדרות ובמושגים, היא ממירה את החיים לטיעונים והיא מסוכנת בגלל שהיא חשופה, מעמידה את הכל בסימן שאלה. הדת לעומת זאת מציעה התגלות חיה, חוויה ודאית וחושית של האמונה, קירבה אל האל, עיסוק בחיים עצמם במקום במושגים ובהגדרות, זאת מבלי להיזרק אל הים השוצף והקוצף של הדיון האינטלקטואלי. הבחנות אלה גם קשורות להבחנות אחרות, רווחות גם הן, המבקשות להפריד בין "ירושלים" ל"אתונה", כאשר "אתונה" מופקדת על הקטגוריה של האסתטי וממירה את ההוויה כולה לאסתטי, ואילו "ירושלים" היא המקום של קטגוריית האתי.

במאמר זה אבקש להפנות את המבט להסתכלות מעט שונה על הסוגיה ולטעון דווקא לאחווה וידידות בין הפילוסופיה לדת, וזאת בעיקר בראי אתגרי התקופה, אבקש לטעון שבמיוחד היום על הדת ועל הפילוסופיה לשלב ידיים ולא להילחם זו בזו.

"אנטי פילוסופיה"

במאה התשע עשרה ובמאה העשרים הופיעו אסכולות שונות בעולם הפילוסופיה שניתן לקרוא להן בעקבות כמה כותבים "אנטי פילוסופיות". מגמות אלה שצמחו מתוך משבר מסוים של המודרניות ושל האידיאליזם, ניסו לאפיין איזושהי פרדיגמה כללית שהפילוסופיה פועלת בתוכה תוך התנגדות לאותה פרדיגמה. התנגדות זו צוירה אצל חלקם כהתנגדות דיכוטומית של ממש, ואצל אחרים כניסיון לפתוח דבר מה מורכב יותר במחשבה.

בקווים גסים ניתן לומר כי הפילוסופיה הקלאסית, זו היוונית, וגם זו של הנאורות, אופיינה וצוירה בידי אותן אסכולות כפילוסופיה המבקשת ללכוד את הכל ב"שיטה", ב"לוגוס", ב"תיאוריה". ה"אנטי פילוסופים" ניסו להצביע על דבר מה שחומק מן הלוגוס הזה, מן השליטה הטוטלית של המחשבה האידיאליסטית, מן הלוגוצנטריות הגדולה המאפיינת צורת מחשבה שלמה הבאה לידי ביטוי בניתוחים אנליטיים ורציונליים מידיי.

פילוסופים "אנטי פילוסופים" אלה צמחו באסכולות שונות. ניתן לדבר על האקזיסטנציאליסטים כמו קירקגור שביקרו את הפילוסופיה בכך שהתמכרה יותר מידיי לניתוח של המהות ושכחה את הקיום האנושי כיסוד בעל משמעות ראשונית התובע מעמד לעצמו, תוך ניסיון לטעון שלקיום הבלתי מהותי יש מה לומר מבלי להצטמצם בתוך מיטת סדום של הרשת החונקת, חקירת המהויות הפילוסופית. אחרים כמו ניטשה ביקרו באופן כללי את הפילוסופיה כדבר מה מנוון שהזניח את החיים ואת החיוניות של החיים כמו גם הראשוניות שלהם, החיים החומריים, לטובת אידיאליזם מופשט. פילוסופים מורכבים יותר כמו היידגר ביקרו את הפילוסופיה כזו המבינה את הכל דרך שאלת החשיפה, דרך ההגדרה, דרך שאלת ה"ישים", במקום לדבר על ההוויה עצמה, ה"ישות". לכך מצטרפים פילוסופים מן המסורת האנליטית כמו ויטגנשטיין וביקורתו על הפילוסופיה המסורתית כהעד משמעות מעבר לשאלות שפה.

האנטי פילוסופיה באה לידי ביטוי בצורות נוספות אצל פילוסופים שביכרו את הטוטליות של הפילוסופיה. פילוסוף כמו רוזנצווייג שטען כי הפילוסופיה היא הרדוקציה של ההוויה כולה לכוליות, או פילוסוף כמו עמנואל לוינס שביקר את הכוליות של הפילוסופיה, את האהדה שלה לזהה, לזיהוי, כאשר הוא מעמיד במקום זאת את ה"אחרוּת", זו החומקת מן הניתוח הפילוסופי, מן ה"כוליות" שהפילוסופיה מתיימרת להחזיק בה.

קרנה של ה"אנטי פילוסופיה" עלה בסופו של דבר בצורה נוספת במה שמכנים היום ההגות הפוסטמודרנית. הוגה כמו ז'אק דרידה ביקר את כל עולם הפילוסופיה הקלאסי כ"לוגוצנטרי", דהיינו ככזה שעסוק בשאלת הלוגוס, בשאלת המהויות והתכנים המוגדרים, כאשר הוא מציע לעשות דקונסטרוקציה, ולדבר על פירוק של היסודות האיתנים של הלוגוס תוך ניסיון להתרכז בשברי טקסט פרגמנטריים כנקודות התחלה קטועות ולא טוטליות.

חלופה דתית לפילוסופיה

מדוע עולם זה של ה"אנטי פילוסופיה" חשוב לנושא שלנו? מכיוון שעולם זה קידם איזשהו מהפך בתודעה המסורתית. אם בעבר זיהו תמיד את היתרון של הפילוסופיה על פני הדת בכך שהיא מביאה את הדברים לתבוניות מוחלטת, כאשר השיא של זיהוי זה בא לידי ביטוי באידיאליזם הגרמני של הגל, שראה את הפילוסופיה כפסגה הרוחנית המתגלה בעולם לאחר הגילויים הדיאלקטיים וההיסטוריים של הדת והמחשבה, הרי שהאנטי פילוסופים הפכו את הקערה על פיה.

תנועת ה"אנטי פילוסופיה" שינתה את היחסים המסורתיים בין קטגוריות הדת והפילוסופיה. בעבר, הפילוסופיה, במובן של השגה שכלית של האמת אודות המציאות, נתפסה כנעלה על הדת, במובן של אמונה (אף אם בדעות הנכונות) שאינה נתמכת בהכרה שכלית. הטענה הייתה שהראשונה מביאה למימוש שלם יותר של הרוח האנושית. גישה זו רווחה לא רק בקרב הוגי הנאורות, אלא אף בפילוסופיה של ימי הבינים. הרמב"ם למשל, משווה את המאמינים שאוחזים בדעות הנכונות ללא הכרה שכלית לאנשים הנמצאים בחצר המלך החיצונית, ומסתובבים סביב בחיפוש אחר הכניסה לארמון, זאת לעומת הפילוסופים בעלי ההשגה השכלית, הדומים לאנשים העומדים בחצר המלך הפנימית ושוהים במחיצתו (מו"נ ג, נא).

גישה זו שלטה בעולם הפילוסופיה ימים רבים, עד שבאו ה"אנטי-פילוסופים" והפכו את הקערה על פיה. פתאום, הדת לא נראתה יותר כחיסרון אלא כיתרון. קירקגור ראה את החלופה הדתית כביטוי לקיום שנזנח על ידי הפילוסופיה. בדומה לכך, חוקרי הדת הגדולים במאה ה19 ובתחילת המאה ה20, כמו שליירמאכר, רודולף אוטו וויליאם ג'יימס, זיהו באמונה הדתית דווקא את אותו ממד פנומנולוגי של רגישות קיומית וחוויה "אירציונלית" הנמצאת מעבר להישג ידה של המחשבה הפילוסופית.

בהקשר היהודי זה בא לידי ביטוי בצורה דיכוטומית ודי קיצונית אצל פרנץ רוזנצווייג שהוזכר בתחילה. רוזנצווייג מבקר את הפילוסופיה בשל הניסיון שלה להכליל את הכל תחת הניסיון התבוני שלה, והוא מזהה באמונה הדתית היהודית ניסיון לחשוב את העולם בצורה פתוחה הרבה יותר ובלתי ניתנת לרדוקציה, צורה הבאה לידי ביטוי במשולש של עולם אדם ואלוהים, כאשר כל יסוד כזה אינו ניתן לרדוקציה ליסוד אחר.

אצל עמנואל לוינס זה גם בא לידי ביטוי בצורה מעניינת, והרבה בהשפעת רוזנצווייג. לוינס היה אמנם פילוסוף ששמר על מורכבות גדולה יותר בנוגע לשאלה הזאת ולא נטה לשרטט תמונה דיכוטומית עד כדי כך, אבל בסופו של דבר גם הוא העמיד פילוסופיה של ה"אחרוּת", כזו הקשובה לקול של האחר, של הטרנסצנדנטי שבו, של הבלתי מוכל שבו, כניגוד לפילוסופיה הקלאסית שעסקה ב"זהה" ובכוליות.

לוינס היה אמנם פילוסוף "כללי", אולם הפילוסופיה שלו הדהדה את יהדותו ובכתביו היהודיים הוא גם העניק צורה קונקרטית לרעיונות הפילוסופיים שלו. היהדות והאמונה היהודית, לדידו, היא זו שמאפשרת את גילוי האחרוּת הזו באמצעות הקשב ל"אחר לחלוטין", -אלוהים. בני לוי, הוגה יהודי שגם חזר ליהדותו ממרחק בהשפעת לוינס, לקח את התמה שלוינס דיבר עליה אולם הקצין אותה ודיבר על דיכוטומיה חדה הרבה יותר בין הפילוסופיה לאמונה ואף ביקר את הערפול של לוינס לדידו בסוגיות אלה.

אף הוגים שלא דיברו מתוך עולמה של היהדות אלא נזקקו לה מבחוץ, ראו בה מודל אפשרי של חלופה, חלופה לתבנית הפילוסופית הקשוחה, המסורתית, הלוגוצנטרית, השיטתית, בניסיון להציע מודל מפורק יותר, מרובד יותר, פחות שיטתי ופחות לוגוצנטרי. את הנטייה הזו ניתן למצוא אצל פילוסופים פוסטמודרניים כמו ז'אק דרידה או ז'אן פרנסואה ליוטאר ואחרים, נטייה שבעט שלהם נתפסת כנטייה "יהודית" יותר, בניגוד לזו הנוצרית – פאולינית המקודמת בפרדיגמות אוניברסליות יותר של המחשבה.

"אנטי פילוסופיה" כפילוסופיה

ההתנגדות לפילוסופיה ימיה כימי הפילוסופיה עצמה. הטענה שהפילוסופיה מרחיקה את האדם מהשגה נעלה יותר, הניתנת להשגה רק באמצעות חכמה אלוהית מסוג שונה, אינה טענה חדשה, כפי שהזכרנו בתחילת המאמר. אולם, בניגוד להתנגדות המסורתית לפילוסופיה, שנתפסה בתור יריב חיצוני, ה"אנטי-פילוסופיה" הייתה מרד מבית – היא הייתה קריאת תיגר על הפילוסופיה מתוך מסורת זו עצמה.

דיונים אלה מעלים בעל כרחם את השאלה מהי פילוסופיה. לא זו המסגרת לחקור שאלה זו, לנסות להבין מה בעצם עושה הפילוסוף, וזו שאלה שנשברו עליה קולמוסים רבים מסוקרטס ועד קווין, מור, ויטגנשטיין וז'יל דלז, אולם יש צורך בניסיון כללי ראשוני וקצר להתמקד על תחום החקירה הזה כדי להבין על מה אנו מדברים כאשר אנו מדברים על פילוסופיה.

בניגוד למקצועות העוסקים בנושא מוגדר, כמו אסטרונומיה או כימיה, הפילוסופיה, בשל כלליותה, לא יכולה להיות מוגדרת לפי נושא ספציפי שהיא עוסקת בו, שכן היא עוסקת בכל. היא לא עוסקת ביקום ובקוסמוס, בגופם של בעלי חיים או בשאלות משפטיות, היא עוסקת בדבר מה חמקמק הנמצא מעבר לכל אלה, דבר מה שלא יכול להיות מוגדר על פי נושא הדיון אלא על פי אופי הדיון. הרעיון המעורפל של "ידידות עם החכמה" שהוא התרגום של המונח "פילוסופיה", לא מועיל יותר בזמן שבו נושאים ספציפיים נעשים יותר ויותר מוגדרים מבחינה דיסציפלינרית, והוא בעצם מצביע על העמעום היסודי המאפיין את הקטגוריה ששמה פילוסופיה.

ניתן לחשוב על נושא הדיון של הפילוסופיה אבל נראה שהמחשבה על אופי הדיון, נטיית הדיון או תכליתו, תועיל הרבה יותר בנושא זה. במובן זה ניתן לדבר על כך מכמה בחינות.

לפי השרטוט שהנחנו עד כאן יכולנו לאפיין את הפילוסופיה בניסיון לעבור מעולם של מיתוס לעולם של לוגוס, מעולם של סיפורים לעולם של טיעונים, מעולם של אמונה לעולם של ידיעה, מעולם של דוגמות לעולם של הוכחות וחשיפה, מעולם של דתות לעולם של מדעים, מעולם של ה"דוקסה" (הסברה) לעולם של ה"אפיסטמה" (ההכרה), על פי החלוקה האפלטונית העתיקה. הניסיון לאפיין כך את הפילוסופיה היה אכן רווח במקומות רבים עד היום.

אם נצעד עם ההגות הביקורתית יותר אנו יכולים לאפיין את הפילוסופיה במאפיינים נוספים כמו כוליות, טוטליות, (לוינס, רוזזנצווייג) שיטה, תיאוריה, לגוצנטריות (דרידה), ניתוח מושגים (דלז) וכו'. ועדיין אנו נמצאים פחות או יותר באותה מגמת אפיון, באותו סגנון ובאותה צורה של התייחסות לדברים. ברור אפוא שיש אמת גדולה בחלוקה הזו. ההוגה הצרפתי לוק פֶרִי מדגיש שוב ושוב את העובדה שהפילוסופיה אינה רק תנועה אלא היא הצעה, היא לא רק "האמנות לשאול שאלות" כפי שנוהגים פעמים רבות לאפיין את הפילוסופיה בצורה רומנטית וספרותית, אלא היא מציעה תשובה. לדידו, התשובה שהפילוסופיה מציעה היא מושג של גאולה ללא דת, גאולה ללא אלוהים. במובן הזה הפילוסופיה מבקשת לייתר את העולם מן האל ואם כן לאפשר עולם אתאיסטי שיש בו גם גאולה. גאולה אימננטית, מתוך עצמו. זאת הגדרה מצומצמת יותר, אבל כזו שעדיין כליה הם הכלים הכלליים של התבונה, הרציונליות, המחשבה וכו'.

כאן מתעורר הפרדוקס של ה"אנטי פילוסופיה". הניסיון לחשוב את המושגים המאפיינים את האנטיתזה לפילוסופיה נעשה, לא פחות מן הפילוסופיה עצמה, כפילוסופיה של ממש. בטיעונים פילוסופיים, בשרטוט קווי מתאר מתוך הדיסציפלינה הפילוסופית. העולם האלטרנטיבי של ה"קיום", עליו חושבים באקזיסטנציאליזם, של המיתוס, הקיים באנתרופולוגיה, השיח, הכוח, ההבדל והדקונסטרוקציה, הקיימים בהגות הפוסטמודרנית, ה"אדם העליון" או ה"חזרה הנצחית" בפילוסופיה הניטשיאנית, ה"הוויה" אצל היידגר, ה"אחרות" בפנומנולוגיה של לוינס, כל אלה הם מושגים פילוסופיים. המחאה האנטי פילוסופית כאן לא מוציאה את האלטרנטיבה האנטי פילוסופית מן הפילוסופיה.

העדר ההגדרה של תחום העיון הפילוסופי מציב פרדוקס בליבה של תנועת ה"אנטי-פילוסופיה". אם הפילוסופיה אינה דיסציפלינה מוגדרת כמו פיזיקה או כימיה, אלא צורת דיון, הרי שכל מחשבה שנעשית באופן שיטתי במסגרת המסורת הפילוסופית, כטיעון ולא רק כעמדה, היא פילוסופית. ואם כך, כל טיעון אנטי פילוסופי הוא בסופו של דבר פילוסופי במהותו.

פרדוקס זה לא חמק מעיניהם של כל אותם "אנטי פילוסופים". המתח הזה העסיק את קירקגור והוא עולה בצורה מפורשת במאמרו של דרידה "אלימות ומטאפיזיקה", המכוון להגותו של עמנואל לוינס. דרידה טוען שכאשר לוינס מבקר את הפילוסופיה על הטוטליות שלה, הוא נלכד בטוטליות הזו בעצמו. במילים אחרות, לטעון לאי התפלספות היא התפלספות בעצמה. דרידה עצמו, שהושפע רבות מלוינס, ינסה להביא את המתח הזה לידי ביטוי בהגותו הדקונסטרוקטיבית.

מהי פילוסופיה?

האם בכל זאת אנו יכולים לאפיין את הפילוסופיה בצורה ממוקדת יותר. נצעד לרגע עם ההגדרות המקובלות לפילוסופיה. אם נבקש למצוא את תחום הדיון של הפילוסופיה, בדומה לתחום דיון של פיזיקה, מתמטיקה או ביולוגיה, אנו נצטרך לומר דבר מה הדומה לזה: הפילוסופיה עוסקת בכל השאלות ה"ראשוניות", דהיינו בשאלות הנוגעות לאמת, לקיום, להכרה, ליש וכו'. שאלות אלה הן תמיד שאלות מעבר למדעים הקונקרטיים העומדים לפנינו. אם הפיזיקה חוקרת את חוקי היסוד של הטבע, הרי שהפילוסופיה תבקש להבין את "הפילוסופיה של המדע", דהיינו את מה שמאפיין חוקי יסוד, מהו טבע, מהו יש, והאם ניתן לקבוע חוקי יסוד כאלה ולפי איזו מתודה וכו'.

הגדרת הפילוסופיה כעיסוק בשאלות "ראשוניות" אלה עומדת בבסיס החלוקה הישנה בעקבות הקטגוריות בפילוסופיה של אריסטו בין פיזיקה למטפיזיקה, כאשר הפיזיקה עוסקת ביש ואילו המטפיזיקה עוסקת במה שמעבר ליש. בפילוסופיה האריסטוטלית, בניגוד לפילוסופיה המודרנית ולמדע המודרני, יש אמנם קשר הרבה יותר ישיר בין הפיזיקה לפילוסופיה, בשל שלל סיבות, אולם ההבחנה הזו עדיין יכולה לאפיין את הפילוסופיה, במובן מסוים כמטפיזיקה. פילוסופיה היא מטפיזיקה במובן הזה שהיא חוקרת את העולם שמעבר, את העולם העסוק ביסודות, בשאלות הראשוניות. במובן זה, גם ההגות האמפיריציסטית היא מטפיזיקה, באותו מובן שהיא פילוסופיה. הגם שהיא מבקשת להשתית את עולמה על התופעות האמפיריות ופחות על התבונה, מכל מקום עצם המחשבה על השאלות הראשוניות, גם אם פתרונן נמצא באמפיריציזם, היא מחשבה פילוסופית.

מה שמעניין הוא שגם במובן הזה ה"אנטי פילוסופיה" מוצאת את עצמה כפילוסופיה לעילא ולעילא. ה"אנטי פילוסופיה" עוסקת בסופו של דבר באותן שאלות ראשוניות שהפילוסופיה עוסקת בהן, אלא שהיא מבקשת להציע תשובות אחרות מזו שהפילוסופיה "המסורתית" הציעה, ובכך לראות את עצמה כנבדלת מן התחום של הפילוסופיה, המערבית בפרט, וכמי שמבקשת להעניק קדימה לכוחות אחרים בשוק, כוחות של הסובייקט, של החוויה, של השפה וכו', אבל הכוחות הללו הן יצירה של פילוסופיה.

כאן ברצוני להבחין בין התנגדות לפילוסופיה לאנטי פילוסופיה. התנגדות לפילוסופיה היא התנגדות חיצונית, בשל כך היא לא נזקקת לטיעונים אלא לקביעות. ההתנגדות לפילוסופיה קובעת עובדות (בדומה לאב שאומר לבנו בפסקנות: לשם – אל תלך!). עובדות אלה הן עובדות במישור של הציווי. הן מבכרות עולם אחד על פני עולם אחר, אולם לא מתוך טיעון אלא מתוך רצון. מה שמאפיין את ה"אנטי פילוסופיה" הוא הניסיון שלה לטעון נגד הפילוסופיה, אלא שניסיון זה, מיניה וביה, הוא ניסיון פילוסופי.

הפילוסופיה כפליאה

הגדרה זו של הפילוסופיה אמורה להביא אותנו למקום מורכב יותר שהוא עיקר הטיעון במאמר. אפלטון[3] ואריסטו[4] ראו בפילוסופיה בראש ובראשונה מבע של פליאה.

מהי אותה פליאה? האם היא סקרנות? רצון לדעת? אבקש, לאחר הניתוח המקובל שהצגנו עד כה, להבחין בין מדעים לבין פילוסופיה דרך שאלת הפליאה. המדען, כמו הפילוסוף, עסוק בפליאה, בסקרנות, ברצון לידע, בשאיפה להבין, בתשוקה אל הסוד. האם ישנה פליאה מסוג מסוים המבחינה בין הפילוסוף לבין המדען?

דווקא ההגדרה המקובלת של תחום הפילוסופיה אמורה לעזור לנו כאן: הפילוסופיה עוסקת בשאלות שהן מעבר למדע. אם המדען מבקש את היש הנגלה לעיניו, בכל צורה שהוא הניח לעצמו מבחינה מתודית, הפילוסוף מבקש את מה שמעבר ליש הזה, את העוגנים שלו, את מה שמאחוריו, את מה שמאפשר לו להיות, את מה שמגדיר אותו, את מה שמאפיין אותו כאמת וכו'. הפילוסוף הוא זה שמבקש לנבור שוב, לא להסתפק במה שלפניו אלא לחשוב ללא הרף על מה שלא עומד לפניו. הנבירה הזאת, כמו הנבירה המתמשכת בתחילת הסימפוניה השלישית של בטהובן, ההירואיקה, היא נבירה מתמשכת, בלתי נגמרת.

מקובל לומר כי הפילוסוף לא מקבל דבר כמובן מאליו. אבל האמת המדויקת היא כי הפילוסוף הוא סקרן בלתי נלאה והסקרנות הזאת מוציאה אותו משלוותו. טורדת תמיד את מנוחתו ומפעילה תמיד את יצר החיים שלו. הוא רואה את הדברים אבל הוא חש כי הדברים מסתירים ממנו דבר מה גדול יותר, והוא מבקש לתפוס את אותו דבר גדול הנחבא מאחורי הדברים. תנועה זו היא תנועה של סקרנות אינסופית, העדר נכונות לקבל את הדברים, כל הדברים, כמובנים מאליהם. המדען אמנם ניחן בסקרנות, אלא שסקרנות זו היא סקרנות ממוקדת, היא עוסקת בתחום מסוים, בפיזיקה, בביולוגיה, בכימיה. ובעיקר, זאת סקרנות שהמושא שלה ניתן לכימות, לאפיון, לידיעה קונקרטית. הפילוסוף לעומת זאת מופנה אל תנועת הנפש של הסקרנות, שכן הוא מבקש תמיד דבר מה שעדיין לא כאן, דבר מה שלא ניתן לפיצוח, דבר מה הרבה יותר רחב מנתון הניתן לידיעה ולחשיפה. כל הגדרה תביא אותו לשאלה נוספת, וכל שאלה תביא אותו אל היסודות, והיסודות יפרקו את אותם היסודות, וכך, עד לאינסוף.

הפילוסוף, בניגוד לדימוי המקובל, במיוחד היום, אינו איש אקדמיה טכני העוסק בנתונים אובייקטיביים. הפילוסוף הוא נפש סוערת שאין לה סוף, שאין לה סיפוק, זאת שמבקשת ללכת תמיד צעד אחד רחוק יותר. זאת נפש רעבה, של מישהו המבקש לחטוף. לפילוסוף יש עניין מתמיד בהוויה, עניין בלתי פוסק. במובן זה הוא לא איש של תשובות מכיוון שהתשובות הן לעולם לא סוף פסוק. הפילוסופיה תמיד מכפילה את עצמה, מעצימה את עצמה. בדומה לטיעונו של פייר אַדוֹ על הפילוסופיה היוונית, לדעתי התיאור של הפילוסוף כמי שעסוק בחכמה טכנית מושגית ואקדמית, הוא תיאור שגוי לחלוטין. הפילוסוף מבטא בתוכו תנועה חיה של ממש, תנועה של סקרנות העוברת דרך האינטלקט, שכולה מלאה בסערת נפש מיסטית ביחס להוויה. האקדמיזציה של הפילוסופיה שהפכה את הפילוסופיה לעיסוק מחקרי התולדות ההיסטוריה של מחשבות הפילוסופים או למצער בשאלות לוגיות טכניות בסגנון החוג הוינאי, היא עיקור המשמעות העמוקה של הפילוסופיה כדיסציפלינה קיומית.

העיסוק בפילוסופיה היוונית בשאלות של הנפש, בשאלות אתיות, בשאלות של תכלית, נובע באופן ישיר מן העובדה הזו. סוקרטס אינו מי שמעביר אינפורמציות. להיפך, כפילוסוף הוא מציג את עצמו ומגדיר את עצמו דווקא כ"לא יודע", זאת בניגוד למי שאינו פילוסוף המציג את עצמו כ"יודע". הפילוסוף הוא קודם כל בעל הפליאה, דהיינו מי שניגש לעולם מתוך תחושה שיש דבר מה שהוא לא יודע, עדיין לא יודע, ותמיד עדיין לא יודע, שדבר מה חומק ממנו, ואותו הוא מבקש להשיג. הפילוסוף לא עוסק באי ידיעה טכנית, אלא באי ידיעה כתכונת נפש. לא מדובר באי ידע של אי אלה אינפורמציות בתחומים מסוימים כך שאם נשקיע בטכניקה אנו נגיע אל הידע, הוא ייחשף בפנינו, "נגלה" אותו. הפילוסוף עומד במצב נפשי מוקדם של אי ידיעה, דהיינו בפליאה לנוכח המסתורין של ההוויה. סוקרטס ראה את עצמו בתפקיד של מיילד. זהו תפקיד של מורה במובן הנפשי של המושג. לא מדובר באדם המעביר לתלמידיו אינפורמציה באופן טכני, אלא מדובר במישהו המבקש לפתוח את האישיות של תלמידיו, לפעור בתודעתם ובאישיותם את אותה פליאה, הוא מפתה אותם אל החכמה, פותח אצלם תשוקה.

זאת אפוא ה"פליאה" המאפיינת את הפילוסופיה.

שאלות אינפורמטיביות ושאלות תכליתיות

בעקבות אותה "פליאה" ניתן לאפיין את הפילוסוף במאפיין אחד נוסף ועקרוני. הפילוסוף עוסק בשאלות תכליתיות. המדען המודרני השיל מעליו את הצורך לעסוק בשאלות תכליתיות, הוא עוסק בסיבה הפועלת ודיו, הוא מבקש את האינפורמציה ובשל כך הוא שואל "מה" ולא "לשם מה". שאלת התכלית שהייתה אצל אריסטו השאלה החשובה גם בפיזיקה, שאלת ה"לשם מה", היא שאלת השאלות של הפילוסוף.

הפילוסוף מבקש להבין לפני הכל "לשם מה כל זה", מה היה אילו "כל זה" לא היה, "למה זה כאן". שאלות אלה אינן שאלות אינפורמטיביות, אלה שאלות תכליתיות במובן זה שכל תשובה אינפורמטיבית לא תספיק להן, היא תחזיר אותן אל היש, אל הקיום הטכני של היקום. הפילוסוף, כאשר הוא שואל את השאלה המטפיזית הוא מבקש לתבוע את המסתורין של ההוויה, וכך, היידגר, שיותר מכל פילוסוף מודרני אחר הבין שזו שאלת השאלות של הפילוסופיה בבקשו להשיב את השאלה הזו אל מרכז הבמה, הסביר היטב עד כמה שאלה זו אינה מעניקה לנו מידע טכני מסוים אלא תנועה מסוימת של הנפש ביחס ל"אין" הנובע מן המטפיזי, לא ה"אין" של הריק, אלא ה"אין" שישנו, ה"אין" שאומר דבר מה, שמשרטט את כל הכיוון הפנימי של הנפש ושל תנועתה.

זאת הסיבה שהפילוסופיה אינה מחשבה מופשטת ואבסטרקטית העוסקת בלוגיקה טהורה בלבד כפי שמנסים לשכנע אותנו פילוסופים אנליטיים מסוימים וזרמים פילוסופיים כמו הפוזיטיביזם הלוגי. הפילוסופיה איננה מדע יבש ומעולם לא הייתה כזו. הפילוסופיה כרוכה לפני הכל בהתמקמות מסוימת של הסובייקט, של הנפש, ואם כן באופי אישיותי מסוים. התפיסה המציגה את האקדמיה כמקום ללימודים טכניים ולמחקרים אינפורמטיביים, כדבר מה שאין לו השפעה על החיים והוא מנותק משאלות האישיות, נוגד לחלוטין את הגדרה זו של הפילוסופיה.

דת כפליאה

פעמים רבות מציגים את הדת כדוֹגמה. דוגמה במובן זה שהיא מבטאת אמונה בעובדות אינפורמטיביות כלשהן. כפי שתיאור דומה לזה הוא שגוי לדעתי בנוגע לפילוסופיה, כך הוא שגוי בתיאור הדת. הדת היא בראש ובראשונה, בדומה לפילוסופיה, תנועה של פליאה. מה שעומד בתשתית כל אמונה דתית היא לדעתי גם אותה פליאה בפני ההוויה, אותה התמקמות או עמידה בהוויה בפני המסתורין, בפני אותם אלמנטים שגורמים להוויה להיות לא סתמית אלא בעלת תכלית או כוונה. הפנייה אל אלוהים, האמונה באלוהים, היא בראש ובראשונה הסירוב להיות בעולם שאין מאחוריו כלום, הסירוב לחיות בעולם סתמי, עולם שהוא רק אוסף מקרי של תופעות פיזיקליות עיוורות וחסרות משמעות. האמונה באלוהים פירושה פנייה אל ממדי העומק של ההוויה, פנייה אל שאלת התכלית, אל המסתורין, אל מה שעומד מעבר להוויה, מקומו של אלוהים.

זאת הסיבה שהעולם של האמונה הדתית לא טוען טענות אינפורמטיביות על העולם או על מי שיצר אותו, אלא הוא טוען טענות בעלת מובן נפשי, טענות שאומרות דבר מה על הכיוון של ההוויה, על התכלית שלה, על הרעיון העומד בבסיסה, ובעיקר היא חשה שיש דבר מה בהוויה, מעבר להוויה, שהוא גדול ממנה, שהוא נשגב, קדוש, דבר מה הרבה יותר מסתורי מן העובדות הלקוניות. העולם של האמונה הדתית הוא בנוסף לכך עולם בעל מאפיינים אישיותיים ואתיים, זהו עולם שטוען דבר מה על היות בעולם, על צורה נכונה וראויה של קיום.

הניסיון לחנוק את הדת בממדים הדוגמטיים שלה, ניסיון שנעשה הן על ידי מתנגדי הדת, והן, פעמים רבות, על ידי אנשי דת מסוימים, ניסיון המבקש לדחוק את הדת אל מחוזות האמונה התפלה, האינפורמציה, הדוקסה, הפונדמנטליזם והפנאטיזם לצדדיו ה'סגורים' והדוגמטיים, הוא ניסיון להתנכל לכל הבעֵרה העומדת מאחורי הדת, אותה בערה שעומדת ביסודה, זו המבקשת להפנות את האדם אל המסתורין שבאלוהי.

קשב וחוסר שובע

שתי תכונות מרכזיות, בנוסף לפליאה, מלוות את הפילוסופיה ואת הדת לצד הפליאה. התכונה הראשונה היא התכונה של הקשב. הפליאה מובילה אל קשב. קשב הוא לא רק האפשרות לקלוט אינפורמציה, להבין ניתוח אנליטי או לעבד מידע טכני, קשב הוא בראש ובראשונה אפשרות להשתהות לרגע, להקשיב, להתרכז. בני אדם חיים בתוך שאון והמולה. האפשרות של אדם לעצור לרגע מן השאון הזה ולנסות להתרכז בדבר מה, בצליל מסוים, להקשיב לצליל שלא שמנו לב כלל לקיומו, צליל שנבלע בתוך השאון, זאת היכולת של ההקשבה. ההקשבה בזכות עדינותה מגלה עולם. היא סוחטת את ההוויה, תמיד יותר ממה שהיא מזמינה באופן ראשוני, עובדתי.

התכונה השנייה היא העדר השובע. העדר השובע בא לידי ביטוי בחיפוש מתמיד, בתחושה שעדיין זה לא נגמר, שעדיין יש צלילים שניתן לשמוע, שעדיין יש מה לסחוט. העדר השובע הוא ההיפך מהשובע של האדם הבטוח בעצמו. הפילוסוף או האדם הדתי אף פעם לא שבעים, תמיד מחפשים שוב ושוב ומערערים על הבית הפרטי שלהם, מערערים על היציבות הבורגנית והסתמית של הקיום האנושי. יש דבר מה ילדותי הן בפילוסופיה והן בדת, סוג מסוים של התלהבות הנובעת ממי שמגלה ללא הרף דברים חדשים. בניגוד לאדם הבורגני המשכיל הקונה ידע כדי להיות במעמד נכון בחברה, כדי שלא יהיו לו "חורים בהשכלה", ידע שהוא מוצר מוגמר, ידע המקנה כביכול כלי פעולה בעולם, הפילוסוף מחפש תמיד את מה שהוא לא יודע, יש לו דחף ותשוקה אל הידע בגלל שהוא חש תמיד בנוכחות של אותו דבר שהוא עדיין לא יודע, עדיין לא השיג.

תכונה זו היא שהופכת גם את הפילוסוף וגם את איש הדת לאנשים שדמות האלוהים שלהם היא מסתורית. נכון אמנם שאיש הדת יודע בד בבד גם לנהל דיאלוג קרוב וקשר חי עם אלוהים, נכון שלאיש הדת ישנה דמות פרסונלית של אלוהים, ונכון שאיש הדת חי בעולם שבו ישנה גם מערכת דתית, מחייבת, בעלת עוגן, וקשר לאלוהים שמביא לידי ביטוי את הממדים האימביוולנטיים של הקדושה, אלה שמצליחים ללכוד בחדא מחתא תנועות של ריחוק וקירוב, אבל הוא יודע גם שקירבה זו היא קירבה לאל מסתורי, ובמובן הזה טרנסצנדנטי. כמה שננסה להבין אותו יותר כך הוא יחמוק עוד מלפיתת היד הטוטלית שלנו.

נכון גם שהפילוסוף הקלאסי, בניגוד לאיש הדת, חי בעולם יותר אנרכי, הן מבחינה מטאפיזית והן מבחינה קיומית, עולם עם הרבה פחות עוגנים, אולם המסתוריות המטאפיזית, אלמנט הפליאה, האי שובע, התשוקה הבלתי נגמרת, אמורה להיות אופיינית לו באותה המידה אם הוא לא צנח לתהומות האין מתוך ייאוש.

דת ופילוסופיה – מחשבות חדשות

כל זה אמור להוביל אותנו למחשבה חדשה על היחסים בין דת ופילוסופיה. אם הפרדיגמה הפופולרית מבקשת לבחון את הדברים דרך התשובות ששתי הדיסציפלינות מספקות, דהיינו דרך ההצעות שלהן, אנו שבים אולי אל אותו עימות או חיבור בין שתי הגישות כאשר מחד ישנה הגישה הלוגית והאינטלקטואליסטית ומן הצד השני הגישה הדתית ה"ישירה", החוויה הפרסונלית והלא מופשטת של האל, הרי שכאשר אנו בוחנים את הדברים מבעד לשאלת התנועה היסודית של השאלה, של הפליאה, של העניין, של הקשב, ישנו דמיון די דומיננטי בין העולם של הפילוסופיה לעולם של הדת.

ברור אפוא שיש מקום לשרטוט פערים דווקא בין הפילוסופיה לדת, כפי שזה כבר נעשה, פערים שיבואו לידי ביטוי בשאלות של תיאוריה, בתשובות המוצעות, בסגנון החיים, באמונה, בהשקפות עולם, וכו', אולם לדעתי כדאי להבליט, ובייחוד היום, את התכונות המשותפות של הדת והפילוסופיה הסובבות סביב הפליאה, הקשב וחוסר השובע.

חשוב להדגיש: אינני טוען לרדוקציה של הפילוסופיה או הדת לתכונות הללו, ובוודאי לא של פילוסופים או אנשים דתיים. יש בהחלט פילוסופים גדולים שראו את כל המשמעות של הפילוסופיה בעיסוק טהור בשאלות של לוגיקה טכניות, כמו גם פילוסופים שראו באימננטיות של העולם, בסגירות של העולם לאופנים הטכניים לחלוטין שבהם הוא מתממש, את המימוש של הפילוסופיה שלהם. ועם זאת, עדיין כאשר אנו מדברים על הדיסציפלינה הפילוסופית בכללותה דומה שנכון לדבר על אותו עניין או על אותה פליאה ביחס להוויה.

באותה מידה יש גם אנשים דתיים שהדת שלהם באה לידי ביטוי בקיום טכני, דוגמטי, הרואים בדת אסופה של אמיתות טכניות, וכלל לא חווים בדת את משמעותה היסודית כתנועת האמונה, דהיינו כדבר מה המבקש להתנער, להקשיב ולשאול את שאלת ההוויה. יש קיום דתי דוגמטי המתמצה בציות עיוור, אטום למופעי הגילוי של הנוכחות האלוהית בעולם ועסוק אך ורק בשאלות טכניות של חוק או דוגמות. אולם, המופעים היסודיים יותר של הדת, הכוחות הראשוניים הטמונים בה והגנוזים בתוכה, הם הכוחות של הפליאה, של העניין, של הסקרנות, והם הכוחות של האמונה באל.

שאלה של הקשר

השאלה של היחסים בין דת לפילוסופיה היא שאלה של הקשר, מכיוון שהגדרת הדת או הגדרת הפילוסופיה היא גם כן שאלה של הקשר, השאלה היא את מה אנו מדגישים, מה אנו רואים כדבר עיקרי, כתחום מגדיר, לאו דווקא מבחינה היסטורית, שזו שאלה בפני עצמה, אלא מבחינה קונספטואלית, מהותית. האם הדת היא דבקות באל? חיים מאורגנים סביב קהילה? אתיקה מסוימת? חיי מצוות? התנגדות לעבודה זרה? והאם הפילוסופיה היא ידידות עם החכמה? המדע כנגד המיתוס? המחשבה השיטתית והאנליטית? הלוגיקה? המחשבה על אתיקה? חינוך למידה הטובה? או "האמנות של יצירת מושגים"? כל אלה הן הצעות שניתן לדון עליהן.

מה שאני מבקש לומר הוא שלא ניתן להתעלם מן הקונטקסט המקומי וההיסטורי המוליד את ההצעות הללו. כשההתמודדות של הדת הייתה עם הפגאניזם אז הדגֵשים הדתיים באו לידי ביטוי בהתנגדות לפסלים ולתרבות האלילות. אם ההתמודדות של הדת היא עם הנצרות יכול להיות מאוד שהדגש הדתי היהודי יהיה ההתנגדות לשילוש באמצעות חידוד המונותאיזם או חידוד ההתנגדות לביטול המצוות. אם ההתמודדות של הדת היא עם ההשכלה והנאורות יכול להיות מאוד שמה שיודגש הוא דווקא האופי ה"אירציונלי" של הדת, זה המדגיש את מה שמעבר להבנה ולטבע.

וכך גם בפילוסופיה. כל תנועה פילוסופית כרוכה בהקשר שממנו היא יוצאת. התנועה הפרה סוקרטית מטבעה היא תנועה המבדילה את עצמה מן המיתוס באמצעות חשיבה מדעית, או לפחות, כך אנו, ממרחק השנים, נתאר זאת. הפילוסופיה בהקשר יווני מאוחר יותר (אריסטו) תבקש אולי לראות את עצמה כאמפיריציסטית, כקשורה לטבע, מאוחר יותר (הסטואה) היא תוכל לראות את עצמה כמי שעוסקת בנפש, בתקופת הרנסנס היא תגדיר את עצמה כ"הומניזם", ומיד לאחר מכן היא תגדיר את עצמה כמי ששואלת את שאלות המתודה היסודיות, השאלות הקארטזיאניות. בתקופת המודרניות היא תפרח לניתוח הסובייקט, האמנות וההיסטוריציזם, ובתקופת משבר המודרניות היא תפתח מקום ופתח לסערות נפש (ברומנטיקה) ולשאלות קיומיות (באקזיסטנציאליזם). וכן הלאה. טענתי היא שההקשר קובע לא מעט מן הצורה שבה אנו מתארים את הדיסציפלינות שאנו עוסקים בהן.

תיאור לפי הֵקשֶׁר אינו תיאור שגוי. בניגוד למחשבה החושבת את התכנים הללו במובן מנותק, א-היסטורי, לדעתי התיאור של ההקשר אמור לאפיין טוב יותר את התנועה של אותן דיסציפלינות. אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, אמר הירקליטוס בצדק, המים תמיד זורמים. אני מבקש לטעון שההקשר כיום הוא שונה. שהדיונים הרבים שנעשו בהיסטוריה על היחסים בין דת לפילוסופיה הם דיונים שהתמקדו בשאלות מסוימות, בתמות מסוימות של הפילוסופיה והדת, שהן לא בהכרח התמות שאותן אנו אמורים להדגיש היום. היום אנו נמצאים בהקשר אחר, הקשר תרבותי אחר, הקשר שמוליד את תפקידה של הדת במקום מעט שונה ובזווית מעט שונה מזו שהתרגלנו אליה, כמו גם את הפילוסופיה.

בסופו של דבר טענתי היא שעלינו להדגיש כיום את ממדי הפליאה, הקשב והאי שובע, הן של הפילוסופיה והן של הדת, כממדים המשמעותיים ביותר של שתי הדיסציפלינות, וממילא לחשוב את שתי הדיסציפלינות הללו מתוך שיתוף פעולה ולא מתוך התנגדות וויכוח. הפילוסופיה והדת אינן אויבות אלא להיפך, ידידות. גם אם בעבר, נטו הוגים שונים לראות ממדי האויבות שביניהם בשל סיבות מקומיות מוצדקות, כיום עלינו לחשוב זאת מתוך הקשר אחר.

המטריאליזם, מדעי המוח והאינסטרומנטליות הטכנית של החברה

ההקשר התרבותי של תקופתנו, במיוחד המאה העשרים ואחת, הוא הקשר שונה מזה שבו חיו פילוסופים אחרים, ואף פילוסופים שהגו בתוך המאה העשרים עד לסיומה. דומני שההקשר התרבותי של ימינו הוא ההקשר המוביל להיעדרה של הרוח. היעדרה של הרוח בא לידי ביטוי בניסיון להתיך כל דבר רוחני, כל חוויה או הרגשה, כל דבר מה אבסטרקטי, נפשי, עניין או פלא, לקטגוריות מדעיות טכניות או פורמאליות. העולם "הרוחני" של מדעי המוח המתקדמים המבקש לשכנע אותנו (בעזרת פילוסופים כמובן) שאין נפש מחוץ למוח, שאין דבר מה משמעותי בנפש ושיש לעשות רדוקציה של הכל לנוירונים ולפיזיקליזם, הוא העולם השליט היום מבחינה תרבותית. עולם זה בא לידי ביטוי במובנים אחרים דרך השקפות עולם המשתיתות את עצמן על הביולוגיה, הגנטיקה והאבולוציה, בניסיון למדוד את האדם ביחסו אל ההוויה באופנים כמותניים, התפתחותיים, שאין בהם ממדי רוח אנושיים, ובוודאי לא אלוהים.

הקשר זה קשור גם למטריאליזם הגואה. מטריאליזם המבקש לגדוע כל הופעה של דבר מה שאינו נתפס כנתון טכני, פיזיקלי. מטריאליזם הבא לידי ביטוי הן בתחושות, בהרגשות, במחשבות ובסגנון של התרבות בימינו. זהו הקשר המבקש מאתנו לחשוב על העולם דרך שאלו ה"תכלס'", כאשר התכלס' הזה הוא הטובין החומריים, ומכאן פריחה של עולמות כמו ההייטק והסטרטאפ, עולמות טכניים העסוקים בטכניקה וברדוקציה של העולם שלנו לטכניקה ולנתונים אינפורמטיביים ומסחריים "בינוניים".

גם הדת וגם הפילוסופיה מאוימות מאותו נשק הרסני עתיר ממדים. מוצרים דתיים נמכרים היום כפי שמוצרים נמכרים בשוק הקפיטליסטי, ואופני השיווק הם אופני שיווק דומים. הדיבור על רוח נתפס כדיבור רכרוכי לחלשים, ובעיקר כדיבור לא תכליתי. גם כלפי הרבנים וגם כלפי הפילוסופים נטענת הטענה "מאי אהנו לן רבנן?". במה זה מביא תועלת? איזה נתונים חומריים משתנים בעקבות עולמות אלה? כמה כסף אפשר לעשות עם זה? דלדולם של מדעי הרוח באוניברסיטאות היא עדות עצובה לכך. והצורה שבה דת חייבת להימכר כיום עטופה בצלופנים של מוצרים בשוק קפיטליסטי או דרך מטבעות תרפויטיות ניו אייג'יות מעידות יותר מכל על אותו ההקשר, אותו המשבר.

גם הדת וגם הפילוסופיה אמורות להילחם כיום את אותה המלחמה. המלחמה ברצון לעשות רדוקציה של הכל לשאלות של מדע טכני, יש להילחם בכך בניסיון להגביר את ממדי הפליאה, העניין, שאלת התכליות, השאלה של מה שמעבר לדברים כפי שהם בצורה החומרית שלהם, התשוקה אל החכמה, חוסר השובע מקיום שאינו אלא שאלה של נוחות, העדר עניין בסתמיות ובפטפוט עקר (כפי שמכנה זאת היידגר), ניסיון לחשוב על אתיקה במובנים יסודיים יותר מאשר שאלות תועלתניות, ולהעיר את כישורי ההקשבה.

בהקשר הזה הדת והפילוסופיה אינן יריבות זו לזו. להיפך, הן נמצאות באותה זירה, אוחזות זו ביד של זו.

[1] ספר הכוזרי, ד, יג-יט.

[2] חשוב להדגיש כי ההתייחסות שלהם אל הפילוסופיה היא התייחסות דרך הפריזמה של אריסטו. הפילוסופיה בה"א הידיעה פירושה אריסטו, כפי המקובל בימי הביניים. במובנים מסוימים וויכוחים אלה הם עקרים כיום, אבל בכל זאת יש בהם כדי לשרטט איזה שהן נקודות כלליות מבחינת אוריינטציה ונטיות לב.

[3] בדיאלוג תאייטיטוס לדוגמה.

[4] בתחילת ספר המטפיזיקה שלו.